העץ הנדיב,
זה אחד הספרים שאהבתי מאוד בילדותי,
הייתי ממש בוכה בכל פעם בסוף.
אחרי שנים כעסתי על הספר הזה,
כי ראיתי איך הילד מנצל את העץ,
לוקח ממנו עוד ועוד עד שנשאר רק גזע,
לא הבנתי איך העץ ממשיך לאהוב את הילד הזה.
לא הבנתי מה המסר,
איך יכול להיות שאהבה ללא תנאי מביאה לניצול עד כלות?
היום שאלתי את מועצת העצים החביבים עליי
על הספר הזה, מה דעתם.
אמרו לי, זה לא באמת על עץ וילד, הא?
עצים מתחדשים, הפירות גדלים שוב, גם הענפים.
אז על מה הסיפור, שאלתי.
והתשובה שקיבלתי הפתיעה אותי.
זו מטאפורה על אדם והגוף שלו.
הילד הוא האדם, העץ הוא הגוף שלו,
שמחובר לקרקע, לאדמה, למציאות.
כשהילד קטן, הוא מחובר לגוף שלו
נהנה ממנו, משחק, חי בהרמוניה איתו.
ואז הוא גדל ולומד שהוא צריך להתפרנס, צריך כסף.
הוא משתמש בגוף כדי להרוויח כסף
(בסיפור אלו התפוחים),
הוא לומד שהוא צריך בית
ועובד כדי שיהיה לו בית. (כורת ענפים)
הוא לומד שצריך לטייל בעולם (נראות חברתית של הצלחה)
וכורת את הגזע, שמסמל את החיבור למקום שלו,
לשורשים שלו.
לאורך הדרך הוא מתרחק מהגוף שלו יותר ויותר.
עד שנעשה מבוגר,
ואז אחרי שאיבד את הבריאות והכוחות,
חוזר לגוף, להוויה קיומית פשוטה.
הגוף לאורך כל הדרך נאמן ואוהב,
נותן מעצמו, גם אם הנתינה פוגעת בו,
פוגעת בבריאות, ביכולת לצמוח ולפרוח,
ורק אחרי שלא נשאר ממנו כמעט כלום
אז הוא מקבל קצת יחס שוב.
אומרים שרק מי שאיבד את הבריאות שלו
מעריך אותה,
כשהגוף בריא הוא בעיקר מנוצל,
לעבודה, לבילויים, להגשמת שאיפות חומריות,
לדימוי עצמי מוצלח,
נותנים לו את המינימום של אוכל, שינה, שתיה, אויר,
ומצפים למקסימום.
והוא רק צריך את החיבור איתנו,
קצת הקשבה, קצת יחס,
להיות איתו, לשים לב מה קורה איתו,
לאהוב אותו,
לשמוח בו
כמו שהיה כשהיינו ילדים.
נ.ב. הגוף זוכר את כל מי שהיינו.
לכן העץ ממשיך לקרוא לאדם ילד,
גם כשהוא מבוגר. גם אם כבר שכחנו ואיבדנו את עצמנו, הגוף זוכר.
ותמיד ירצה את הקשר איתנו.
