למה בקשת סליחה לא מרפאה באמת
עודכן: לפני 9 דקות
ומה כן מרפא לפי גישת הקונסטלציה המשפחתית של ברט הלינגר
לימדו אותנו מגיל צעיר לבקש סליחה, וגם לסלוח, בעיקר סביב יום כיפור.
אבל בגישת הקונסטלציה המשפחתית של ברט הלינגר, בקשת סליחה עלולה לפעמים לעשות בדיוק את ההפך ממה שמייחסים לה. במקום לרפא, היא מסדרת את היחסים כך שאדם אחד עומד מעל אדם אחר ומשמרת את הפגיעה.
מי שמבקש סליחה לכאורה עושה את הדבר הנכון, אבל בעצם הוא מבקש מהאדם שנפגע לשחרר אותו מאחריות. הוא מבקש ממנו לתת לו אישור ומחילה. כך נוצר מצב שבו הנפגע נדרש לעשות פעולה עבור הפוגע.
לא רק שהפוגע פגע, הוא גם רוצה שמי שנפגע יגיד לו שהכל בסדר עכשיו.
במבט קונסטלטיבי, זה בעייתי מאוד. כי כשאדם אחד נותן לאחר “מחילה”, עלולה להיווצר גם תחושה לא מודעת של עליונות. זה שסולח עומד כמו מי שמחזיק את הכוח. וזה שמבקש סליחה מנסה, בלי לשים לב, להחזיר לעצמו שקט דרך האדם שנפגע.
הקונסטלציה המשפחתית לא עוסקת בנימוסים. היא עוסקת בסדרים עמוקים יותר: שייכות, אחריות, מקום, גורל, אשמה ותנועה פנימית שמכבדת את מה שהיה. לכן השאלה אינה האם ראוי לבקש סליחה. השאלה היא האם בקשת הסליחה באמת משיבה את הסדר.
הקונסטלציה המשפחתית מחפשת סדר ולא הקלה מהירה
ברט הלינגר, שפיתח את גישת הקונסטלציה המשפחתית, הסתכל על קשרים משפחתיים ומערכות יחסים דרך מה שהוא כינה סדרי אהבה. לפי הגישה, כאב במערכת אינו נובע רק ממה שאדם מרגיש עכשיו. הוא קשור לאיך בני המשפחה עומדים זה מול זה, מי גדול, מי קטן, מי שייך ומי לא, מי לקח אחריות שאינה שלו, ומי לא לקח אחריות ולא הכיר בפגיעה שפגע.
ולפעמים אנחנו אלו שאמורים להכיר בפגיעה שנפגענו ולכאוב אותה, וזה לא נעים בכלל.
האדם שנפגע לא חייב לסלוח. לפעמים גם אי אפשר.
הפגיעה בכל מקרה צריכה שיכירו בה ויכאבו אותה. זה נקרא הכרה בקיים, חוק בסיסי בקונסטלציה.
למה בקשת סליחה יוצרת לפעמים עליונות ומרחיקה מהאמת
סליחה נתפסת אצלנו כחובה, בעיקר סביב יום כיפור או בתוך משפחות שבהן צריך להשלים.
אם מישהו ביקש סליחה, מצופה מהאחר לסלוח. אבל הציפייה הזאת בעייתית. היא עלולה להפוך את הנפגע למי שמפריע לשלום המשפחתי.
בקשת סליחה יכולה לשים את הנפגע במלכוד:
אם הוא סולח, הוא מוותר על משהו שעדיין כואב, או מתעלם מהכאב שלו.
אם הוא לא סולח, הוא נתפס כקשה, נקמן או לא רוחני.
אם הוא צריך לנחם את הפוגע, הוא שוב נושא עומס שלא שייך לו.
הריפוי הקונסטלטיבי מבקש תנועה אחרת. שני אנשים עומדים זה מול זה. אחד אומר, במילים או בלב: פגעתי בך, אני מצטער. השני אינו צריך לענות. הוא יכול רק להכיר במה שקרה ובמה שזה עשה לו.
ברגע שאין דרישה לסליחה, יש יותר אמת. וברגע שיש יותר אמת, יש סיכוי לתנועה פנימית בריאה.
ההבדל בין סליחה לבין לקחת אחריות
בקשת סליחה מבקשת משהו מהאחר. היא פונה אליו כדי לקבל תגובה. ויש בה משהו ילדותי, שצריך אישור חיצוני כדי להרגיש שאני בסדר.
אחריות, לעומת זאת, אינה דורשת דבר. היא פעולה פנימית וחיצונית בה אדם מכיר במה שעשה, מכיר בתוצאות, ומפסיק להעביר את הכובד לצד השני. זו עמדה של בגרות.
אחריות יכולה להישמע כך:
“אני מצטער על הכאב שגרמתי לך, פגעתי בך. אני רואה את זה עכשיו.”
“מה שעשיתי היה בגללי, את לא אשמה.”
“אם יש איך לתקן את זה, אני מוכן לתקן.”
אבל אלה אינם משפטי קסם. בקונסטלציה משפחתית אין טעם לדקלם מילים אם הגוף והלב לא עומדים מאחוריהן. הרעיון הוא פחות בקשה לקבל שחרור, יותר הסכמה לשאת אחריות ולכאוב את הפגיעה.
באחריות יש ענווה ונוכחות. היא לא עסוקה בתוצאה. היא אינה שואלת “נו, עכשיו אנחנו בסדר?” היא מסכימה להישאר עם חוסר הנוחות וזה קשה. הרבה יותר קשה מלומר סליחה.
בסליחה המטרה היא לסיים שיחה. אחריות פותחת מרחב שבו אין שליטה מלאה על ההמשך. מי שפגע לא יודע אם הקשר יחזור, אם האמון יתחדש, אם האדם השני ירצה להתקרב. הוא נשאר עם מה שקרה בלי להשתמש בצד השני כדי להרגיש טוב יותר.
לפעמים דווקא הסליחה משמרת את הפגיעה
יש מצבים שבהם בקשת סליחה לא רק שאינה מרפאה, אלא גם משחזרת את הדפוס הפוגע.
הורה שפגע בילד אומר לו: “אני מבקש סליחה, לא התכוונתי.” המשפט מתחיל בבקשת סליחה, אך מיד יש התגוננות והצדקה, והמיקוד עובר אל ההורה. הילד, עלול להרגיש שהוא צריך להבין, להכיל, לרחם, לוותר. ילדים נאמנים להוריהם ויעדיפו להצדיק את ההורה, גם אם הוא פגע בהם, עם או בלי כוונה, וזה נקרא נאמנות לא מודעת ואהבה עיוורת, וזה יוצר פגיעה כפולה.
או אם גבר שבגד באמון של אישתו אומר לה: “אם את באמת רוצה להתקדם, את צריכה לסלוח, שחררי כבר.” כאן הסליחה אינה תנועה חופשית אלא מניפולציה, כאילו הבעיה היא אצל אישתו שלא סולחת.
במבט קונסטלטיבי, אלה סימנים לכך שהסדר עדיין לא חזר למקומו. מי שפגע עדיין מנסה לסדר את המציאות דרך האחר. הוא לא לוקח אחריות ולא כואב את הפגיעה.
הריפוי מתחיל כאשר האדם שפגע מפסיק לבקש מהמערכת להקל עליו. הוא אומר לעצמו: אני פגעתי וזה כאב.
גם האדם שנפגע זקוק לחופש. חופש לא לסלוח עכשיו. חופש לא לדעת אם יסלח בעתיד. חופש להרגיש כעס, עצב או מרחק בלי להפוך לאדם “פחות מפותח”.
מחילה שניתנת מתוך לחץ, מניפולציה או דרישה אינה מרפאת. היא ניסיון לחמוק מהכאב.
מה הלינגר מציע במקום בקשת סליחה
בגישת הקונסטלציה המשפחתית, התנועה המרפאת אינה בהכרח מילולית. היא מתחילה בהכרה. לראות את האדם השני. לכאוב את הפגיעה. לראות את הסדר שהופר.
במקום לבקש סליחה, התנועה יכולה להיות:
"פגעתי בך מאוד ופגעתי בעצמי, אני מצטער על זה"
“אני רואה מה עשיתי, וכואב לי לראות את זה.”
“אני מחזיר לך את מה ששייך לך, ולוקח אליי את מה ששייך לי.”
המשפטים האלה מרפאים את מבנה היחסים ואת סדר האהבה. הם אינם מעמידים את הנפגע בתפקיד של שופט, הורה או מציל. הם מחזירים לכל אדם את מקומו.
כשאני מצטערת על כאב שגרמתי, אני לא מבקשת כלום מהצד השני. אני מביעה את הכאב שלי והצער שלי.
הריפוי העמוק יותר לא קשור לצדק או למי צודק. ריפוי קורה כשכל אחד חוזר למקום שלו. כאשר הפוגע מכיר בעובדה שפגע, בלי להפוך לקורבן של אשמתו, הוא במקום שלו, אין היפוך תפקידים. והנפגע לא צריך להיות נדיב, מואר או סלחן, הוא יכול לכאוב בלי ששופטים אותו.
ויש מצבים בהם הפוגע בכלל לא חושב שהוא לא בסדר, והנפגע עלול לחכות שנים לבקשת סליחה שלא תגיע, או לאיזה צדק שלא יקרה.
ריפוי יכול לקרות גם בלי הפוגע, אם מי שנפגע מוכן להכיר בכאב שנגרם לו, ולוותר על הצורך בצדק. להחזיר אנרגטית את הפגיעה לפוגע, ולהחזיר את המיקוד לעצמו ולחייו.
במקום הזה יכולה להופיע תנועה חדשה. לא תמיד פיוס או חזרה לקשר. לפעמים רק שקט פנימי יותר. לפעמים גבול ברור. לפעמים דמעות והכרה בכך שמשהו נשבר, ועדיין החיים יכולים להמשיך.
סליחה יכולה להגיע, אבל לא כדרישה
חשוב לומר שהגישה הזאת אינה נגד סליחה במובן העמוק שלה. היא נגד שימוש בסליחה כקיצור דרך.
יש מצבים שבהם מחילה מגיעה מעצמה. לא כי ביקשו אותה. לא כי היה לחץ משפחתי. לא כי “עבר מספיק זמן”. היא מגיעה כאשר משהו בפנים באמת השתנה. כאשר האדם שנפגע מרגיש שהוא כבר לא קשור לאירוע באותה צורה. כאשר אין צורך להחזיק את החשבון פתוח כדי להגן על עצמו.
זו מחילה אחרת. היא אינה מתנה לפוגע בלבד. היא תנועה פנימית משותפת של הפוגע ושל מי שנפגע. וכאשר היא אמיתית היא מרפאת מאוד כי אין בה עליונות ואין בה השפלה, היא מכבדת את כולם, ואת הגורל.
אבל אי אפשר לדרוש אותה או להזמין אותה כמו שירות. ואי אפשר לבנות עליה כתנאי לריפוי.
בקונסטלציה, המיקוד אינו “האם סלחת?” אלא “האם ראית את האמת כפי שהיא?” לפעמים התשובה הזאת מספיקה כדי לשנות משהו בשדה המשפחתי. לא בצורה דרמטית מבחוץ, אלא דרך שינוי עמדה פנימי.
למה זה קשה במיוחד במשפחה
במשפחה, בקשת סליחה מסתבכת עוד יותר. כי בתוך משפחה יש נאמנויות עמוקות. ילדים רוצים לשמור על ההורים שלהם. אחים רוצים להישאר שייכים. בני זוג רוצים להאמין שהאהבה תנצח. לכן קל מאוד לדלג מעל האמת כדי לשמור על קשר.
המשפט “נו, אבל ביקשתי סליחה” יכול להפוך לאמצעי לחץ. הוא סוגר את הדיון. הוא אומר לצד השני: כבר עשיתי את שלי, עכשיו תורך להתיישר.
אבל כאב משפחתי אינו נעלם בגלל משפט אחד. במיוחד כשמדובר בדפוסים שחזרו במשך שנים. בקונסטלציה משפחתית מסתכלים על מה שהמשפחה לא יכלה לראות. לעיתים זה אבל שלא עובד, ילדים שלא קיבלו מקום, הפלות שלא מדברים עליהן, הורים שנשאו טראומות, או יחסים שבהם אחד הפך גדול מדי והשני קטן מדי.
במצבים כאלה, סליחה מהירה יכולה לשמר את הערפל. היא מאפשרת למשפחה לומר “הכול בסדר” בלי שאף אחד באמת עמד מול מה שקרה.
הריפוי דורש סבלנות אחרת. הוא דורש כבוד לגבולות. הוא דורש הסכמה לכך שחלק מהדברים אינם נפתרים במילים, אלא בתנועה עקבית לאורך זמן.
אז מה כן מרפא
מה שמרפא, לפי המבט הקונסטלטיבי, הוא לא הטקס של בקשת הסליחה. מה שמרפא הוא שינוי עמדה:
הכרה ברורה במה שקרה ובכאב שנגרם, בלי טשטוש.
ויתור על הציפייה שהנפגע יקל על הפוגע.
גם ויתור על התיקווה שיהיה צדק, אם אני זו שנפגעה. לפעמים לחכות לנצח לצדק שלא יגיע פוגע יותר.
כבוד לכאב, וצער על מה שקרה, הכרה בכאב שלי ושל הצד השני.
אחריות בוגרת, נכונות לשאת בהשלכות של מה שקרה, לכאוב את זה.
הסכמה לכך שלא כל קשר יכול לחזור למה שהיה.
אם אני זו שפגעתי בעצמי, לחמול עליי. להיות עדינה עם עצמי.
וסיפור אישי קצר שקרה לי על פגיעה וריפוי, הייתי בסדנה של קונסטלציה משפחתית שנמשכת שלושה ימים אצל אחד המורים האהובים עליי מחו"ל. זו היתה סדנה שבה המורה ביקש מהמשתתפים לייצג בקונסטלציות, והוא שאל מי רוצה, והצבעתי שוב ושוב, והוא לא בחר אותי, ככה במשך יומיים.
בסוף היום השני פניתי אליו ושאלתי אותו למה, אמרתי לו שאני מנחה כבר הרבה שנים ומאוד אוהבת לייצג, ולא הבנתי למה לא בחר אותי כל היומיים האלו. אמרתי שהרגשתי לא שייכת ולא נראית. שאלתי אם יש סיבה, אם עשיתי משהו לא בסדר.
באותו הרגע יכולתי לראות את הכאב בעיניים שלו. הוא ענה שהוא לא שם לב, אני לא בטוחה אם הוא התנצל, אולי אמר שמצטער, אבל ממש הרגשתי בגוף שלי כמה צר לו, שהוא רואה שנפגעתי, והוא אמר שהכל בסדר איתי ושמחר הוא יתקן את זה. הרגשתי שהוא ראה אותי ולרגע גם כאב איתי.
למחרת הוא הזמין אותי לייצג בכמה קונסטלציות וגם נתן לי סשן אישי נוסף, הוא לא קרה לזה פיצוי, אבל זה הרגיש ריפוי גדול עבורי, ויכולתי לראות איך זה מרגיש שמישהו לוקח אחריות מלאה על פגיעה.
לפעמים המשפט המרפא ביותר לא יהיה - אני מבקש סליחה, או תבקש סליחה.
משפט מרפא באמת יהיה: זה כאב מאוד. אני מצטער על הכאב שגרמתי.
ולפעמים לא צריך להגיד הרבה. רק לכאוב ביחד, וזה הריפוי.
תגובות