כל חג יכול להעיק, ובעיקר פסח, כשאין הריון.
לפגוש את כל המשפחה ולראות מי בהריון ומי כבר ילדה, ולהרגיש שפסחו עליי, בלי להבין למה. ואיך זה שאני לא בהריון.
חג האביב, הכל פורח, מתחדש ואיך זה שאני לא פורחת? לא מלבלבת? איך זה שאצלי זה תקוע? ומה עם הילד החדש הזה שאני מחכה לו?
אפשר להיות מאוד מרירים אם מסתכלים ככה על החג.
ואפשר לראות את זה אחרת –
אפשר לראות את הזרימה של החיים והעונות,
ולראות שלכל דבר זמן לפרוח ולשגשג, אפשר לראות שיש זמן הבשלה,
פרח שיפרח לפני זמנו לא ישרוד, יש זמן לכל דבר, הצמחים לא מתווכחים עם זה.
השקדיות לא מנסות בכוח להוציא פרחים בסתיו, החרציות לא פורחות בחורף, הכלניות לא יפרחו בקיץ,
הטבע מתאים את עצמו לעונות השנה.
ואולי עד עכשיו לא היה הזמן שלי?
הנה מתחיל האביב, זמן נהדר לפנות את הישן ולהתחדש בנפש ובגוף, לעשות מקום לתינוק חדש שיגיע, להריון חדש, לחיים חדשים.
קהלת ג1: "לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לַכֹּל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם"
לכל רצון יש את הזמן שלו להתגשם, תנו לו מקום, תנו לכן מקום להיות, גם לפני שהילד מגיע.
ואם זה כואב, תכאבו.
תנו מקום גם לכאב.