איך להפחית דרמה ולעבור מעמדת המציל לעזרה אמיתית

המורה שלי אמרה לי שיש דחיפות להוציא את הסדנה הזו, לא בגללי, יש אנשים שצריכים את הידע הזה ושאין זמן. אני שונאת שמלחיצים אותי. אני צריכה רוגע ושלווה, גם בגלל הסוכרת שלי שאוהבת שאני רגועה. היו לי את כל הסיבות לא לרצות לקיים את הסדנה הזו. פתאום הבנתי שזה נראה שצריך להציל את הסדנה כדי שתתקיים. ולא רציתי להציל, רציתי להיות עזרה אמיתית, לסדנה ולכל מי שצריכה את הידע הזה. מתוך עמדת המצילה יכולתי להמשיך לכתוב עוד ועוד תזכורות, ולהיות דרמתית, להגיד שזה מידע מאוד משמעותי וקריטי, שכל מי שמטפלת באנשים צריכה לדעת לזהות מתי היא נשאבת לעמדת המציל ואיך להיות עזרה אמיתית ללקוחות. ואז, ליצור אנטגוניזם גדול, כמו שכל מצילה יודעת, כי אנשים לא רוצים הצלה ולא צריכים הצלה. הם צריכים משהו אחר. משהו שהרגשתי בכנס הקונסטלציה השני, כשייצגתי את אלוהים. זו היתה קונסטלציה מורכבת וקשה מאוד. היינו קבוצה גדולה. היה סיפור מאוד קשה, וככל שנוספו נציגים נעשה מורכב יותר. הכל הרגיש מאוד תקוע. לא היה שום פתרון ברקע. כמעט ונגמר הזמן, והמנחה ביקשה ממני לייצג את מה שיכול לעזור. לא ידעתי מה אני, אבל הרגשתי התרחבות גדולה, ופתאום יכולתי לראות את כולם בבת אחת, הרגשתי אהבה גדולה לכולם, ושאין שום בעיה. הכל נראה לי בסדר ממש. כולם נראו לי סבבה. לא הרגשתי שאני צריכה להתערב או לעשות משהו. מירב ביקשה שאעמוד מול אחד האנשים שייצג מישהו מהדורות הקודמים, ואז פשוט עמדתי וראיתי אותו. בזוית העין ראיתי שהקונסטלציה זזה, אנשים מצאו את מקומם, היה ריפוי גדול, ורק הייתי מאוד נוכחת ואוהבת. אח"כ הבנתי שמה שיכל לעזור היה אלוהים, וזה מה שחוויתי. אהבה גדולה, ושכולם בסדר גמור, שום שיפוט. לא רציתי כלום מאף אחד, רק אהבתי, אהבה ללא תנאי. וראיתי את כולם. ראיתי הכל. אלוהים לא מציל, כי הוא לא חושב שאנחנו צריכים הצלה, הוא מקבל את כל הבחירות שלנו וההתנסויות שלנו, אלוהים הוא עזרה אמיתית, הוא נוכחות של אהבה. של אהבה. של אהבה. של חסד. וצריך לבקש ממנו עזרה, כי אחרת הוא לא מבין שיש צורך בעזרה, מבחינתו הכל פתור, כי הוא חווה את הזמן כנצח, הוא חי את מה שהיה ומה שיש ומה שיהיה הכל באותו הזמן. ואת זה אני רוצה ללמד היום. איך לראות את החיים מנקודת המבט שלו, של עזרה אמיתית. איך להביא נוכחות מרפאת ואוהבת לכל נושא ולכל מערכת יחסים. גם מול הגוף.