משפטים מרפאים לזמנים קשים

סדנה למטפלות ומנחות קונסטלציה משפחתית - איך להשאר במרכז של עצמי בזמן סכנה הרקע לסדנה: בלילה בין שישי לשבת חלמתי שאני בקיבוץ לא מוכר וצריכה להתחבא, שרודפים אחריי ואחרי עוד אנשים, והצלחתי לברוח. לא חלום שגרתי. שבת בבוקר, 7.10.23, קמתי, אבא שלי סימס לי לשים לב, שיש התראות וטילים מעזה ולהיזהר. קראתי איפשהו שקרה משהו בקיבוץ בארי, אולי התחלה של מתקפה. 8:29 התקשר הגרוש שלי, אב ילדיי, להגיד לי שהוא בקיבוץ בארי, שהיתה חדירת מחבלים, שהוא מתחבא בממד, שיש הרוג, שהוא מת מפחד, ושאשמור על הילדים. מהשלב הזה הבנתי שזה רציני ממה שחשבתי, התחלתי לברך ולהתפלל ולעשות עבודה אנרגטית. בשבוע קודם בקורס שלמדתי, הבנתי שדאגה לא עוזרת אלא מפריעה, שדאגה היא לא אהבה, למרות שככה ביטאו אהבה בבית הוריי. דאגה מורידה את הביטחון למי שדואגים לו, כי היא בעצם מבטאת חוסר אמון בעולם, חוסר אמון בבן אדם שדואגים לו, שהוא יכול להצליח, שהיקום לטובתו. אם אני דואגת לבן שלי, למשל, זה אומר שאני מאמינה שהוא לא יסתדר. אני רואה שחורות במקום לראות שהוא יכול. דאגה היא אפילו ההיפך מאמונה או אהבה. הכי טבעי לדאוג, אבל הכי לא מועיל ולא תומך. זו גם הסיבה שלא שיתפתי את ההורים שלי במה שקורה, הם היו דואגים נלחצים ומפחידים אותי ורציתי להישאר במרכז עם אמונה שלמה. קיבלתי החלטה שאני לא דואגת, אני מברכת ומאמינה. כל פעם שעלתה לי דאגה, השתמשתי בה כדי לברך שההיפך יקרה, שיהיה מושגח, שיחזור בשלום, ובירכתי את הקיבוץ כולו. השתמשתי בכל הכלים האנרגטיים שלי כדי להישאר במרכז שלי, לא לפחד, לא לדאוג, למרות שהמצב היה מפחיד. בכל פעם שהוא כתב לי משהו לרגע נבהלתי, ומהר חזרתי למרכז, כי המצב התדרדר הרבה לפני שהגיע הצבא. שיתפתי חברות שלי, שגם הן מטפלות ומתקשרות, שחיזקו אותי ואת ההרגשה שלי שהוא יוצא חי מהסיפור הזה, דאגתי לכתוב לו את זה שוב ושוב, שאני רואה אותו יוצא חי ושלם, וגם מי שאיתו דיברתי עם השושלת שלי שעמדה מאחוריי וגם היא אמרה שהוא חוזר. עשיתי כל מה שיכולתי כדי להישאר שקטה ורגועה ובמרכז שלי. לפעמים בכיתי, ואז השתמשתי בבכי כדי לפנות לשושלת לעזרה, אין כמו תפילה בדמעות. אבל גם אז נשארתי מחוברת לעצמי ונוכחת. הוא ניצל והסדנה הזו נוצרה כמה ימים אח"כ